בתי המשפט

פסק – דין

השופט ישעיהו שנלר – אב"ד:

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט אבי פורג), מיום 27.10.05, בבש"א 165084/05, אשר קיבל את עתירת המשיבה, לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן – החוק), וקבע כי יש לבטל את הבאתם של 17 שיקים שסורבו על-ידי המערער ביום 1.5.05, במניין השיקים שסורבו לצורך הגבלת חשבונה של המשיבה.

העובדות וההליכים בבית משפט קמא:

2. המשיבה ניהלה את חשבונה אצל המערער, כשאין חולק כי חשבון זה פעל בתקופה הרלוונטית ללא מסגרת אשראי. כך גם אין חולק כי ביום 1.5.05 משכה המשיבה 17 שיקים, שסכומם הכולל המצטבר עמד על סך של 55,995.33 ₪ (להלן – השיקים המסורבים), וכי ביום 3.5.05 הפקידה המשיבה בחשבונה, שני שיקים בסך כולל של 33,970 ₪, לכיסוי יתרת החובה. בפני בית משפט קמא הוצג מטעם המשיבה צילום של שיק שלישי נוסף, ע"ס 25,000 ₪, ז.פ. 1.5.05, שהמשיבה טענה שהתכוונה להפקידו בחשבונה אצל המערער, כשאין חולק כי בפועל לא הופקד (להלן – השיק השלישי).

השיקים המסורבים שנמשכו על-ידי המשיבה לא כובדו על-ידי המערער, וחשבונה הוגבל בהתאם לסעיף 2(א) לחוק.

3. המשיבה טענה בבית משפט קמא, כי במשך כשנה לפני שסורבו השיקים, היה קיים הסכם בעל-פה בינה לבין המערער, לפיו כנגד שיקים שמשכה המשיבה, הופקדו בחשבונה שיקים או כספים במזומן, בטווח של מספר ימים. המשיבה הציגה בפני בית משפט קמא עשרה מקרים, בהם נוצרה בחשבונה יתרת חובה, ויום או יומיים לאחר מכן, הפקידה שיקים בסכומים העולים על יתרת החובה שנוצרה בחשבון.

המשיבה הודתה אמנם, כי במקרה הרלוונטי מדובר היה ביתרת חובה הגבוהה בכמעט פי 3 מיתר הפעמים בהתאם לדוגמאות שהציגה בפני בית משפט קמא, אולם לטענתה, ביום 1.5.05 בבוקר, שוחח מנהלה עם פקיד של המערער, בשם מר פטל (להלן – מר פטל), שעמו סוכם כי המשיבה תפקיד שיקים בחשבונה לצורך כיסוי יתרת החובה שתיווצר כתוצאה מפירעון השיקים המסורבים. הגם שכך, טענה המשיבה בבית משפט קמא, כי כשלוש שעות לאחר מכן, בשעה 12:45, התקשר פקיד אחר למנהלה, בשם בר-און (להלן – בר-און), אשר הודיע לו, כי על המשיבה להפקיד את הסכומים כנגד השיקים במזומן, בתוך רבע שעה. משלא הופקד הסכום של כ-60,000 ₪ אצל המערער בתוך הזמן שהוקצב, לא כובדו השיקים, וכאמור, חשבונה של המשיבה הוגבל.

4. בית משפט קמא ניתח בפסק הדין את העדויות השונות שהובאו בפניו, וקבע כי הוכח שבין הצדדים היה הסכם שבעל פה, לפיו נהג המערער לכבד שיקים שנמשכו מחשבונה של המשיבה, עד ליתרת חובה של 20,000 ₪, כשלמחרת או בסמוך לכך המשיבה הייתה מפקידה את סכום המשיכה. לעניין המקרה דנן, ציין בית משפט קמא בפסק דינו, כי הגם שמדובר על משיכת שיקים בסכום חריג של כ-55,000 ₪, וכי על-כן אותו הסכם לא חל - הרי שבמקרה דנן, בהתחשב בשיחת הטלפון שנערכה בבוקר של יום 1.5.05 עם מר פטל, היה למשיבה יסוד סביר להניח כי על המערער החובה לפרוע את השיקים. לעניין שיחת הטלפון שנערכה לאחר מכן עם מר בר-און, ציין בית משפט קמא: "...איני סבור שהודעה זו שינתה את היסוד הסביר שנוצר אצל המערערת, כי הייתה על המשיב חובה לפרוע אתה שיקים..." (בעמ' 7 לפסק הדין). עוד הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי שינוי עמדתו של המערער, ודרישתו להפקיד סכום של כ-60,000 ₪ בהתראה כה קצרה, "...אינו עולה בקנה אחד עם חובתו של המשיב לפעול בתום לב כלפי לקוחותיו. אין זה סביר שהמשיב ישנה את עמדתו בהתראה כה קצרה ויעמיד את המערערת בפני שוקת שבורה" (שם).

כך גם דחה בית משפט קמא את טענת המערער, לפיה יש לדחות את ערעורה של המשיבה, בשל העובדה שלא הפקידה את השיק השלישי, ומשכך לא מילאה את חלקה ב"הסכם" שבין הצדדים – דהיינו, כיסוי יתרת החובה. בית משפט קמא ציין, כי השיקים לא נפרעו על-ידי המערער, בשל העובדה שהמשיבה לא הפקידה את הסכום הכולל של השיקים המסורבים במזומן, כדרישת המערער, ולא בשל העובדה שהמשיבה לא הפקידה אחד משלושת השיקים שהתכוונה להפקיד. בנסיבות שכאלה, קבע בית משפט קמא, כי אין לקבל את טענת המערער כסיבה לדחיית ערעורה של המשיבה.

הליך הערעור:

5. בערעור בפנינו טען המערער, כי בית משפט קמא שגה בקביעת מועד שיחת הטלפון בין מר בר-און לבין מנהלה של המשיבה, כשיש בכך כדי לשמוט את הבסיס למסקנותיו של בית משפט קמא. לטענת המערער, בית משפט קמא קבע כי שיחה זו התקיימה ביום 1.5.05 בשעות הצהריים, אך מפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, מיום 27.6.05, עולה כי שיחת הטלפון התקיימה בצהרי יום 2.5.05. משכך טוען המערער, כי לוח הזמנים הנכון, הינו כדלקמן:

א. ביום 1.5.05 הוצגו השיקים לפרעון.

ב. בבוקר יום 2.5.05 הופיעו השיקים בחשבון המשיבה, ולכן פנה מר פטל למנהלה של המשיבה.

ג. בהמשך אותו יום, בשעה 12:45, שוחח מר בר-און עם נציג המשיבה, וביקש את הפקדת הכסף במזומן.

ד. ביום 3.5.05 הפקידה המשיבה את שני השיקים.

משכך טוען המערער, כי שיחת הטלפון עם מר בר-און, ביום 2.5.05, נערכה במועד שבו היה על המשיבה להפקיד את השיקים – דהיינו, יום למחרת הצגת השיקים לפירעון בחשבון המשיבה. משלא קיימה המשיבה את ההסכם, ולא הפקידה שיקים לכיסוי יתרת החובה, לא היה לה גם יסוד סביר להניח כי השיקים ייפרעו, כפי שקבע בית משפט קמא. שניים מתוך שלושה השיקים הופקדו על-ידי המשיבה רק ביום 3.5.05, ומשכך, הפרה המשיבה את ההסכם שעל בסיסו טענה כי היה לה יסוד להניח שהמערער יפרע את השיקים. עוד טוען המערער, כי גם אם היה למשיבה יסוד סביר להניח שהשיקים יפרעו לאור ההסכם עם מר פטל, הרי שאין חולק כי השיק השלישי לא הופקד, בניגוד למוסכם, כשבפי המשיבה אין כל הסבר או נימוק לאי הפקדתו. משכך טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא כשדחה את הטענה, כי אי הפקדת השיק השלישי, אינה מהווה נימוק לדחיית עתירת המשיבה בפניו.

6. המשיבה טענה בתגובה, כי היא מתנגדת להרחבת חזית המחלוקת בין הצדדים, כשלטענתה, בבית משפט קמא טען המערער כי לא היה כל הסכם בינו לבין המשיבה ולכן היה רשאי שלא לפרוע את השיקים, בעוד שכעת, בהליך הערעור, טוען הוא כי היה רשאי שלא לפרוע את השיקים, הואיל והמשיבה לא הפקידה את השיקים כמוסכם בין הצדדים.

דיון:

7. לאחר שבחנו את מכלול החומר שבפנינו, לרבות החומר שעמד בפני בית משפט קמא, דעתנו כי דין הערעור להידחות.

8. לא בכדי התנגדה המשיבה לשינוי חזית במסגרת ערעורו של המערער.

בבימ"ש קמא טען המערער כי מעולם לא היה הסכם בינו לבין המשיבה, לפיו יפרעו שיקים שנמשכו ע"י המשיבה כנגד שיקים שהמשיבה מפקידה בחשבון (להלן – ההסכם).

כך גם ביחס לשיחה עם מר פטל, טען המשיב כי האחרון דרש כי יופקדו כספים לכיסוי משיכות השיקים.

עוד טען המערער כי מנהל המשיבה לא טרח לנסות ולהציג למערער את השיקים שבכוונתו היה להפקיד בחשבון.

מכל מקום טענת המערער המרכזית, כי לא נכרת כל הסכם וכי אף אם ייקבע שנכרת שכזה, הרי לא מדובר היה בסכומים כה גבוהים.

אכן בסיכומי המערער בפני ביהמ"ש קמא התייחס המערער לכך שהשיקים שהיו בידי המשיבה לא הופקדו, אך זאת על מנת לשלול קיומו של אותו הסכם.

9. בעקבות כך, חזית המחלוקת והכרעת בימ"ש קמא, כוללים את הקביעה כי בניגוד לטענת המערער נכרת הסכם בין הצדדים.

עם זאת, ההסכם לא חל במשיכות בסכומים בהם היה מדובר ב- 1.5.05.

אולם, השיחה בין מר פטל למנהל המשיבה היא זאת שבגינה היה למשיבה "יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק...".

כך גם נקבע כי, המערער, כך לפי בימ"ש קמא, שינה עורו וחזר בו ודרש הפקדת מזומנים, ומשזו לא בוצעה, סורבו השיקים.

10. המערער לא תוקף בערעורו את העובדות והמסקנות המשפטיות לאשר פורט לעיל בסעיף 9.

בלשון אחרת, המערער, למעט בנושא המועדים, לא משיג על אותו הסכם שנכרת עם מר פטל, על המסקנה המשפטית המתחייבת.

אולם, המערער בחר בחזית חדשה שעניינה הטענה כי המשיבה לא מילאה אחר אותו הסכם, בכך שלא הפקידה את השיקים עוד ב- 2.5.05, ולחילופין לא הפקידה כלל את השיק השלישי.

11. הנה כי-כן, קביעת ביהמ"ש קמא לפיה השיחה שבין מר פטל למנהל המשיבה היא זו שיצרה את מחויבות המערער לפרוע את השיקים המסורבים – אינה עומדת לדיון במסגרת הערעור דנן.

יוער כי אם היינו נדרשים לסוגיה זו יכול והיתה מתעוררת שאלת אופן המבחן וקיומו של התנאי שבסעיף 10(א)(3) לחוק, וכן שאלת המועדים הרלוונטיים.

כמפורט במאמרו של השופט יצחק עמית, "חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981", הפרקליט מד, עמ' 449 – מדובר על מבחן מורכב בשאלת אותו יסוד סביר, דהיינו מבחן אוביקטיבי המשולב עם היסוד הסוביקטיבי (בעמ' 466).

במקרה דנן, לאור קביעותיו של בימ"ש קמא, הרי טרם השיחה עם פטל לא התקיימו התנאים ליצירת אותו יסוד סביר. זאת לאור הסכומים בהם מדובר לעומת הסכומים שנהגו דרך כלל, ואשר ביחס אליהם קבע בימ"ש קמא כי אכן היה הסכם בין המערער לבין המשיבה.

מכאן, יכול והיינו נדרשים לשאלה – האם יש בכוחה של שיחת טלפון ליצור את אותו יסוד סביר להנחה שהיה על המערער לפרוע את השיקים. ככלל, אכן יכול ושיחה כאמור תחשב כהתחייבות של הבנק לפרוע שיקים או למצער, כבסיס לאותו מבחן אוביקטיבי-סוביקטיבי לענין המשיבה. הגם שכך יכול והיתה מתעוררת שאלת המועדים הרלוונטיים. לא בכדי צוין במאמר כי "... את הנחתו הסבירה של המושך יש לבחון מהמועד, שבו ניתן להציג השיק בפועל ועד לפרעונו בפועל. זו חובה מתמשכת לדאוג לכך, שבכל זמן מרגע מועד הפרעון בשיק ועד לפרעונו בפועל יהא כיסוי לשיק..." (שם, בעמ' 468).

ברי כי בעת משיכת השיקים בסכומים שכאלו לא יכולה היתה המשיבה להתבסס על ההסכם, כך גם בהמשך ועד השיחה עם פטל. בכל אותם מועדים, לפי קביעת בימ"ש קמא, לא יכולה היתה המשיבה לסבור כי הבנק חייב לפרוע את השיקים המסורבים. דהיינו, שלמעשה אותו שינוי בידיעה חל רק בעקבות ולאור אותה שיחה עם פטל.

בנסיבות שכאלו, יתכן והיה מקום לבחון אם לענין החוק אותו יסוד יכול ויתקיים גם אם ברור שבמועד הפרעון של השיקים לא היתה חובה על הבנק לפורעם.

מכל מקום, במקרה דנן אין אנו נצרכים לשאלות אלו, הואיל וכאמור הערעור לא נסב כלל ועיקר על שאלה זו.

12. למעשה המערער לא השיג על קביעת בימ"ש קמא כי אכן נכרת הסכם חדש או למצער שקמה התחייבות של המערער לפרוע את השיקים המסורבים וכי בכל מקרה התקיימו התנאים של החוק בנושא זה.

כאן שינה, כאמור, המערער עורו והציב בערעור חזית מחלוקת חדשה, שעניינה – האם עמדה המשיבה באותו הסכם.

לטענת המערער, המשיבה לא הפקידה את השיקים מיידית אלא רק ב- 3.5.05 ואילו את השיק השלישי כלל לא הפקידה, ומשכך לא עמדה באותו הסכם.

טיעון זה יש לדחותו הן בפן הפרוצדורלי והן בפן המהותי.

בפן בפרוצדורלי צודקת המשיבה כי אין לאפשר לצד להליך המשפטי לשנות טיעונו העובדתי כפי שצודקת המשיבה בטענתה ל"שינוי חזית".

אך גם מהפן המהותי יש לדחות את טענת המערער.

אם אכן היה נטען כי הסיבה לסירוב השיקים מחמת אי הפקדת השיקים, היה מקום להדרש לכך. אולם, לית מאן דפליג וכך גם עולה מפס"ד של בימ"ש קמא, כי למעשה בשיחה עם בר-און, ביטל האחרון את אותו הסכם ודרש הפקדת מזומן, כך שבין כך ובין כך, לשיטת המערער גם אם היו מופקדים השיקים עוד ביום 2.5.05, לא היה בכך להעלות או להוריד. מעת שהמערער הבהיר באותה שיחה אחרונה כי השיקים יסורבו, אם לא יופקדו מזומנים מיידית - שוב לא היה טעם וצורך בהפקדת השיקים.

לא למותר להוסיף כי מקובלת עלינו קביעת בימ"ש קמא, לפיה לא רשאי היה המערער לשנות טעמו, לפחות בכל הקשור לשאלה שאנו נדרשים לה במסגרת החוק.

13. בנסיבות אלו אין גם מקום לשינוי התוצאה בגין אותה טעות נטענת של בימ"ש קמא בהתייחס למועדים. אכן, ככל הנראה השיחות התנהלו ב- 2.5.05 ולא ב- 1.5.05.

אולם, אין בכך לשנות את התוצאה המתחייבת, נוכח כל אשר פורט לעיל.

14. לאור כל האמור דין הערעור להדחות והמערער ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.

___________________

ישעיהו שנלר, שופט, אב"ד

השופט ד"ר קובי ורדי:

אני מסכים.

________________

ד"ר קובי ורדי, שופט

השופטת רות לבהר שרון:

אני מסכימה.

_________________

רות לבהר שרון, שופטת

הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ישעיהו שנלר, אב"ד.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ז בתשרי, תשס"ט (26 באוקטובר 2008).