בתי המשפט

פסק דין

א. מבוא

בפניי בקשה לביטול החלטה לתיקון פסק בוררות, אשר ניתנה ביום 26.7.07 על ידי הבורר עו"ד אילן שטאובר (להלן: "הבורר").

ב. תמצית העובדות

בין המבקשת, אפרים פלינר ובניו חברה לבנין והשקעות (1994) בע"מ (להלן: "המבקשת") לבין הורי המשיבות, לאה ומשה אמסטר ז"ל (להלן: "אמסטר") התנהל הליך בוררות בפני הבורר, שעניינו הסכם קומבינציה שנחתם בין הצדדים ביום 28.9.98 (להלן: "ההסכם"). במהלך הליך הבוררות נפטרו מר וגברת אמסטר, ובנותיהן – הן המשיבות – נכנסו בנעליהם בכל הקשור לניהול הליך הבוררות.

על פי ההסכם, התחייבה המבקשת להעניק לאמסטר שירותי בניה בתמורה לחלק יחסי במקרקעין הידועים כחלקה 74 בגוש 6387 בפתח תקוה. כמו כן התחייבה המבקשת לשלם לאמסטר בנוסף סך של 429,000 $ במזומן. עוד נקבע, כי מסכום זה ישולמו המיסים על המכר, היטל ההשבחה והמע"מ. במסגרת הליך הבוררות טענו אמסטר, ולאחר מכן המשיבות, בתמצית, כי המבקשת הפרה את ההסכם בכך שאחרה בביצוע הבניה, לא העניקה את מלוא שירותי הבניה להם התחייבה, וכן לא שילמה את מלוא סכום התשלום במזומן. טענות אלו הוכחשו על ידי המבקשת, אשר טענה כי שולמו על ידה סכומים ביתר, בגינם הגישה לבורר תביעה שכנגד.

פסק הבוררות ניתן ביום 24.6.07 (להלן: "פסק הבוררות"). בפסק דינו דן הבורר ארוכות בשאלת ההתחשבנות הכספית בין הצדדים, ופסק, לאחר הפחתת סכומי המיסים וסכומים נוספים, כי בעניין זה אכן שולמו סכומים ביתר למשיבות על ידי המבקשת.

מנגד קבע הבורר, כי המשיבות לא קיבלו את מלוא התמורה כפי שסוכם בין הצדדים, בכך שמספר החדרים שנמסרו למשיבות על ידי המבקשת נמוך מזה שסוכם. הפרש זה הוערך על ידו בסכום כספי, על פי העקרונות שנקבעו על ידי הצדדים בהסכם ביניהם. לאחר שקוזז הסכום ששילמה המבקשת ביתר למשיבות, פסק הבורר כי על המבקשת לשלם למשיבות סך של 111,644 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

ביום 22.7.07 הגישה המשיבה 1 לבורר בקשה לתיקון פסק הבוררות (להלן: "בקשת התיקון"). בבקשתה טענה המשיבה 1, כי נפלה טעות בחישוביו של הבורר בפסק הבוררות, שכן שווי שירותי הבניה בעסקה שנקבע על ידי הבורר בפסק הבוררות הינו כולל מע"מ, ולא כפי שנקבע על ידי הבורר, אשר הוסיף את רכיב המע"מ על סכום זה. ביום 26.7.07, לאחר שהובאה בפניו תגובת המבקשת לבקשה, קיבל הבורר את הבקשה לתיקון פסק הבוררות (להלן: "החלטת התיקון"), תוך שקבע כי אכן נפלה טעות בחישובו, וכי מדובר בטעות אריתמטית, ולא בקביעה היורדת לשורש העניין. לאחר תיקון טעות החישוב, פסק הבורר כי המבקשת לא שילמה למשיבות סכומים ביתר, כפי שקבע בפסק הבוררות, אלא בחסר, ולכן בסופו של יום חייבת המבקשת למשיבות סך של 147,139 ₪ בצירוף ריבית והצמדה.

מכאן הבקשה שבפניי לביטול החלטת הבורר לתיקון פסק הבוררות.

ג. עיקרי טענות הצדדים

בבקשתה טוענת המבקשת, כי החלטת התיקון ניתנה על ידי הבורר בחוסר סמכות, שכן משמעות ההחלטה הינה שינוי מהותי הנוגע לסכסוך גופו. סכום המע"מ, לטענת המבקשת, היה מלכתחילה אחד משורשי המחלוקת ונגע למהות הסכסוך. עוד טוענת המבקשת, כי לאחר מתן החלטת התיקון, פנתה לרשויות מיסוי המקרקעין בשאלת השומה שנקבעה בגין שווי שירותי הבניה בעסקה בין הצדדים, ונענתה במכתב מיום 7.8.07, כי שומה זו לא כללה מע"מ (להלן: "מכתב רשויות המס"). לפיכך עותרת המבקשת לביטול פסק הבוררות בהתאם להוראות סעיפים 22(2), 24(3), 24(4), 24(7), 24(9), 24(10) וסעיף 27(ב) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"). המבקשת מדגישה, כי בקשתה דנן נוגעת להחלטת התיקון בלבד, ולא לעניין פסק הבוררות עצמו – עימו השלימה ואשר את הוראותיו קיימה.

מנגד טענו המשיבות בפניי, כי חרף טענות המבקשת כי החלטת התיקון ניתנה בחוסר סמכות, הרי שלעניין מועדי תשלום הסכומים שנפסקו לחובתה בפסק הבוררות, דווקא אימצה המבקשת את החלטת התיקון ואת המועדים שנקבעו בה. לפיכך אין היא יכולה לטעון כעת כי ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות. באשר למכתב רשויות המס, טוענות המשיבות, כי מכתב זה מזכיר סכום שומה שונה מזה שנקבע על ידי הבורר בפסק דינו – קביעה אשר המבקשת איננה חולקת עליה, וכי ממילא מדובר בחומר ראיות אשר לא הוצג בפני הבורר, אף שלא היתה מניעה להציגו במהלך הליכי הבוררות שנמשכו זמן רב. עוד מוסיפות המשיבות וטוענות, כי התיקון שערך הבורר בהחלטתו, עניינו בתיקון טעות חשבונאית גרידא.

ד. דיון והכרעה

הלכה פסוקה היא, כי אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על פסק בוררות, וכי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות (ראו למשל רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים – כפר שיתופי, פ"ד נז(6) 605 (2003) (להלן: "עניין גמליאלי")). עילות אלו יש לפרש באופן דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו.

ברוח הלכה זו אדון כעת בטענות המבקשת לביטול החלטת התיקון.

ראשית טוענת המבקשת, כאמור, כי הבורר שגה וחרג מסמכותו כאשר תיקן את פסק הבוררות שניתן על ידו, שכן תיקון רכיב המע"מ שביצע הבורר בהחלטת התיקון איננו תיקון טעות חישוב בלבד אלא שינוי עניין מהותי, שנגע לגוף הסכסוך בין הצדדים והיה אחת המחלוקות העיקריות בבוררות.

אינני מקבלת טענה זו. סעיף 22(א)(1) לחוק קובע כדלקמן:

"הבורר רשאי, על פי פניית בעל דין ולאחר שניתנה לבעלי הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה:

(1) נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה."

התיקון שביצע הבורר בהחלטתו, קרי החלטתו כי רכיב המע"מ כלול בסכום שווי שירותי הבניה, בשונה מהוספת רכיב המע"מ על סכום שווי שירותי הבניה כפי שחושב על ידו בפסק הבוררות, איננו שינוי מהותי היורד לשורשו של הסכסוך בין הצדדים, אלא אכן תיקון טעות חישוב בלבד. אף אם היה נושא המיסים, ובכלל זה רכיב המע"מ, נתון במחלוקת במסגרת הליך הבוררות, הרי שהתיקון שביצע הבורר איננו אלא תיקון טעות אריתמטית, ולא תיקון טעות שבמהות. אף הבורר מודה בהחלטת התיקון מטעמו, כי נפלה בפסק דינו טעות חישובית בעניין המע"מ, וכי "מדובר בטעות אריתמטית בחישוב ולא בקביעה היורדת לשורש העניין" (סעיף 2 להחלטת התיקון), ללמדך, כי הבורר לא ראה בתיקון עניין מהותי, הדורש מחשבה נוספת על זו שניתנה במסגרת הליכי הבוררות ופסק הבוררות, אלא תיקון טעות שנפלה בחישוביו.

לפיכך אני קובעת, כי תיקון פסק הבוררות כפי שנעשה בהחלטת התיקון היה בגדר סמכותו של הבורר.

המבקשת מוסיפה וטוענת, כי על מנת להוכיח כי החלטת התיקון שגויה, פנתה למשרדי מנהל מיסוי המקרקעין, וקיבלה מהם ביום 7.8.07 בתשובה מכתב לפיו השומה שניתנה על ידם קבעה את שווי שירותי הבניה ללא מע"מ.

בעניין זה הצדק עם המשיבות, כי המבקשת יכולה היתה לפנות למשרד מיסוי המקרקעין בשאלותיה לעניין המע"מ במסגרת הליך הבוררות, לפני מתן החלטת התיקון על ידי הבורר, ואילו כעת היא מנועה מלהציג ראיות חדשות אשר לא עמדו בפני הבורר. זאת ועוד; סכום השומה הנזכר במכתב זה שונה מהסכום שנקבע על ידי הבורר בפסק הבוררות וגבוה ממנו – קביעה אשר המבקשת איננה חולקת עליה. המבקשת לא הסבירה או ניסתה ליישב את הסתירה בין הסכומים, ואף מטעם זה לא ניתן להתייחס למכתב רשויות המס.

בהקשר זה יובהר, כי אף אם טעה הבורר בקביעתו, כי סכום שווי שירותי הבניה כולל את רכיב המע"מ, כטענת המבקשת, אין בטעות זו כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בהחלטות הבורר. בעניין זה נקבע לא אחת, כי גם כאשר ברור, כי מסקנה ממסקנותיו של הבורר מוטעית – בין אם במישור המשפטי ובין אם במישור העובדתי – אין בכך כדי להוות עילה לביטולו של פסק הבוררות (רע"א 7205/01 כפר דניאל, מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מיטרני, תק-על 2002 (1) 71 (2002)) כן ראו ס' אוטולנגי בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית-2005), 964. שכן:

"בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נימנית על עילות הביטול (אוטולנגי, שם, עמ' 457-8 ,425; ע"א 594/80 אליאב נ' הסנה, חב' ישראלית לביטוח, פ"ד לו(3) 543, 547; ע"א 393/79 סטלה שירות מכוניות נ' חב' נתיבי אילון, פ"ד לו(1) 713, 715)... בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא - אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות-יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות - קיומו של הסכם בוררות בר תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור, ועוד שורה של ענינים. גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות" [עניין גמליאלי, שם].

בעבר ציינתי לא אחת, כי במסגרת הליך הבוררות נוטלים על עצמם הצדדים את "הסיכון" של טעות אשר עלולה לצאת תחת ידו של הבורר בפסק הבוררות, גם מקום שבו הוכפף בפסיקתו לדין המהותי (ראו רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' שטאנג, פ"ד מה(5) 511, 518 (1991)).

בסיכומיה מאזכרת המבקשת סעיפים נוספים מחוק הבוררות, כתימוכין לבקשתה לביטול החלטת התיקון, מבלי לפרטם: סעיף 24(3) – הבורר פעל שלא בסמכות – כאמור, קבעתי כי תיקון פסק הבוררות היה בגדר סמכותו של הבורר; סעיף 24(4) – לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו; סעיף 24(7) – הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן; סעיף 24(9) – תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור; וכן סעיף 24(10) לחוק – קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד. נוכח עובדות המקרה שהובאו בפניי, לא שוכנעתי כי אילו מעילות הביטול הנטענות על ידי המבקשת חלות בענייננו. אציין, כי לא מובן לי מה עניינו של סעיף 22(2) לחוק הבוררות הנזכר בסיכומיה של המבקשת, לבקשת הביטול דנן.

ה. סוף דבר

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלהלן:

בקשת המבקשת לביטול החלטת הבורר מיום 26.7.07 נדחית. לבקשת המשיבות אני מאשרת את פסק הבורר מיום 24.6.07 ואת החלטתו מיום 26.7.07.

המבקשת תשלם לכל אחת מהמשיבות שכ"ט עו"ד בסכום של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ, וכן הוצאות משפט כפי שהוצאו בפועל. הסכומים ישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 2.11.08 ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ז בתשרי, תשס"ט (26 באוקטובר 2008) בלשכתי בהעדר הצדדים וב"כ.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים בדואר רשום.